צבא העורף והשירות האזרחי-לאומי | מכתב לרמטכ"ל רא"ל דני חלוץ

לכבוד:

   רב אלוף דני חלוץ

   ראש המטה הכללי

   באמצעות תיבת הפניות

צבא העורף והשירות האזרחי-לאומי

מדינת ישראל מחזיקה כיום במשאב נדיר שרק מדינות טוטאליטאריות יכולות להתפאר בו – לטוב ולרע – עשרות אלפי בני נוער המוכנים להקריב את מיטב ימיהם למען המולדת, בעלות אפסית, בנאמנות, בדבקות. במאגר כח האדם הבלתי נדלה הזה יש בזבוז קשה; צאו והביטו מה מתחולל בבסיס העורף הקרוב לביתכם. והיום זה כבר ברור: חייבים לקצץ. מיליון וחצי עניים בישראל זו סכנה קיומית, הרבה יותר מחזית מזרחית נגד ירדן, או ממתקפה גרעינית מצד אחמדינג'אד והאיראנים. 

עשרות אלפי חיילי סדיר ופי שלושה אנשי מילואים, זה בערך היקף הכח שמחזיק היום צבא ההגנה לישראל. אין עוד גוף במדינה עם עוצמה אנושית, אינטלקטואלית, כלכלית, חברתית ותרבותית כמו זו של צה"ל. אולם, כבר כיום עולים ניצנים של תהייה, האם הצבא, בעידן הנוכחי, צריך באמת את לגייס לעצמו כל כך הרבה נכסים ומשאבים אנושיים ולאומיים?

עם זאת, יש לציין כי רוב עם ישראל טרם הבשיל להקשות על תפקודו של הצבא. האזרחים נוטים חסד לחייל של מלחמת ששת הימים ועד להוא של תכנית ההינתקות. זה צבא אחד. טלוויזיוני יותר, מתוקשר, בולט, אהוב, עדיין נערץ. לצידו יש צבא אחר, אפור, מסורבל: צבא של פקידות ופקידים, מש"קי הסברה ומשמעת, מש"קי הובלה ושינוע, מש"קי חלוקת מסכות מגן, עובדי רס"ר, חייטים, אפסנאים, נגנים, תומכי לחימה, ואפילו מש"קי ממטרות ומעבירי עיתונים. עַם גדול ורב של חיילי עורף, ג'ובניקים, שאמורים לשמש את צה"ל על שלל משימותיו. הללו, כידוע, גוברים בכמותם על אחיהם הלוחמים.

היום ברור, וזאת יודע כל לובש מדים, שלא צריך את כל היקף החיילים הפנומנאלי שמחזיק צבא העורף. לכן, כדי לנתב את התפרוסת האנושית הזאת, יש להקים מאגר אנושי של כח אדם, שישמש בהקבלה לזה שמופעל כיום בצה"ל. המידע, שיהיה כמובן ממודר לגורמים הרלוונטיים, ישקלל בתוכו את מטעניו הרפואיים, האינטלקטואליים וההתנהגותיים של המלש"ב הצעיר. בפניו תעמודנה, לראשונה בתולדות המדינה, שתי אופציות: שירות בצה"ל או שירות לאומי-אזרחי. הוא יחליט אם הוא רוצה להתנדב באיכילוב או להדריך טירונים בבט"ר ניצנים. חשוב להדגיש: המסה המשמעותית תוענק לצה"ל והוא יהיה רשאי לגייס מכסת אנשים כראות עינו. הטובים ביותר יאותרו כמובן מראש – לסיירות, למודיעין, לאגף המבצעים, לאגף התכנון, לחיל האוויר והים.

בראש שתי מערכות הענק הללו – צה"ל והשירות האזרחי – יפקח גוף מבקר נשכני ורב זרועות, שידע לווסת ולתאם, להשגיח ולשמור, כך שכל הצדדים יצאו מרוצים. באחרית דבר, צה"ל ירוויח פעמיים: בפעם הראשונה, הוא יצמצם יחידות, תקנים ומשרות, תוך שדרוג והתמקצעות הנדרשת ממנו כצבא. בפעם השנייה, הוא ישמר את עקרונות גיוס החובה והערכים בעקבותיהם, במקביל לתפוקה הגבוהה והעלות הנמוכה שהוא יזכה מחייליו.

על מי יכול צה"ל לוותר? ראשית, נניח הנחה בסיסית:

"מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה" (מתוך 'רוח צה"ל'). דהיינו: צה"ל מגן על האזרחים מהאויב.

על פי האמור, יש לחתור לצמצום המעורבות הצבאית הישירה בחיי האזרחים, תוך מזעור החיכוך בין אנשי הצבא לאוכלוסייה. כמובן שבמדינת ישראל זה בלתי אפשרי, אולם תרומה לאזרוח החברה בישראל יכול להוסיף ליוקרתו של צה"ל, למעמדו, לחוסנו, ללגיטימציה שלו.

בצבא העורף יש הכרח בשורת פעולות מעמיקה ויסודית שתייעל את המערכת: הרחבת סמכויות לחיילי הסדיר, קיצוץ בתקנים, איחוד מתקנים צבאיים, סינון חיילים א-פרודוקטיביים, ויסות כח האדם ביחידות, ביטול קורס הקצינים (של גדודי גלבוע) לטובת קורס ניהולי, רה-אורגניזציה למשימות הצבאיות אל מול היכולות, שיקול מחודש של הצרכים הצבאיים, ועוד. ברקע, כאמור, תעמוד תמיד המטרה המרכזית לשמה הוקם צה"ל: בטחון האזרחים. להלן דוגמאות לקיצוץ תקציבי אפשרי:

א.         הפדגוגיה תישאר בידי משרד החינוך: חסל סדר המורות-חיילות / מש"קיות ההוראה, שעושות בייביסיטר לילדים בכתה ד'; צמצום הפנימיות הצבאיות ויתר מערכות החינוך היקרות הללו; הפסק המעורבות בשיקום נערים במצוקה ונערי מקא"ם  –  כל אלו הם באחריותה הבלעדית של יולי תמיר ואנשי משרד החינוך. צה"ל ומעהב"ט לא אמורים לשאת על כתפיהם את כל התחלואים שמצמיחה ההזנחה והזלזול והאטימות. מה כן? טיפוח לוחמים במכינות הקדם הצבאיות ובמסגרות ההכשרה (גדנ"עות למינהם).

ב.         פיקוד העורף יצומצם: בכל העולם, האחריות על הגנת העורף מופקדת בידי כוחות הביטחון האזרחיים. קצרה היריעה מלהכיל את החשיבות של הרחבת גופי החירום הקיימים (מד"א, מכבי אש, אנשי החירום באט"ה ובאר"ן) – תוך שימוש בזרועות החירום של צה"ל רק במקרים חריגים במיוחד. יש לנתב את פקע"ר להקמת זרועות חירום צבאיים בלבד, דוגמת 669 ויתר יחידות החילוץ, כאשר המלאכה האזרחית תיעשה בידי גופי החירום הממשלתיים.

בפועל, השירות האזרחי יוביל לסיוע ותרומה חסרת תקדים לחברה הישראלית. 70 אלף בני נוער ילכו ויתפרסו בעיירות הפיתוח ויסייעו בשיקומן. כמו כן, בבסיס השיטה, יוכלו לתרום למדינה הפציפיסטים והחרדים למינהם, וגם הערבים שבהחלט יכולים לסייע בשיקום המגזר הדווה שלהם. לו ישתלבו 20 אלף בני נוער ערבים במערך הסעד, ההזנה או הרווחה של מדינת ישראל, זה יהיה ללא ספק תקדים חברתי מהמעלה הראשונה.

נ.ב.

עניין זה מצטרף למשבר העמוק שמזעזע את הג'ובניקים של צה"ל. כאשר אנו מניחים שדרך נקודה אחת – בסיס הקליטה והמיון – יכולים לעבור שני חזונות שונים של עשייה צבאית, מי לסיירת ומי לניירת, אנו יוצרים ניגוד גס: מחד, הלוחמים בתשוקת הקרב האצילית, ומאידך, חייל רופס וממורמר שהריק שמלווה אותו מחטיא את ייעודו ההתנדבותי, ויותר מכך, גורם לו לזלזול עמוק בצה"ל, שלא לומר תיעוב. את המתודה הזאת מכיר כל קב"ן: הלוחם אוהב את החברים, את הצוות, אבל שונא את המפקדים ואת היציאות; הג'ובניק שונא את המדים, שונא את העבודה, שונא את צה"ל, שונא את עצמו, או יותר נכון: שונא את זהותו המשתקפת משירותו בצה"ל.

לתשובתך אשמח מאד,

                        אלירם אלגרבלי

---

רב-אלוף דני חלוץ, ראש המטה הכללי

מענה:

אלירם שלום,   

הרשה לי להביע את התפעלותי מן המסמך שכתבת אלי, הוא מבטא את הרעיון באופן ברור מאד. אינני מקבל את ההשוואה למדינות טוטליטריות באשר לגיוס חובה. המציאות הבטחונית באזורנו מחייבת לעת הזו גיוס חובה.

עניינית: גם אנו סבורים שניתן וצריך לייצר ערוץ שרות לאומי והנושא מצוי בטיפול מתקדם (מצוי על שולחנה של ממשלת ישראל), יחד עם זאת לצה"ל תשמר זכות לבחור ראשון את מי שדרושים לו למילוי המשימות. הדבר כרוך בשינוי חוקי מדינה וזה כמובן בסמכות הדרג המדיני.

על הפרק קיים נושא נוסף הנוגע לקיצור השרות לחיילי חובה וגם זה יבוא לידי סיכום בעוד מספר חודשים.

בהצלחה רבה.

                                דני חלוץ,  רב אלוף
                               ראש המטה הכללי

בממלכתה של אביבית (במפקדה אי שם בארץ)

פרק אמיתי מחייה של מִפְקָדָה במרכז הארץ, החושף את המזימות של המִפְקָדָה נגד חייליה, של חייליה נגד המִפְקָדָה, המִפְקָדָה נגד המִפְקָדָה והחיילים נגד כל השאר:

לפני כמה ימים ביקשה סג"מ אביבית לוי, קצינת השלישות, ממושיקו ועוזי, שני ג'ובניקים עם ת"ש גבוה, לסיים את המשימה הממש-ממש חשובה שהטילה עליהם ולהתקשר אליה כשמסיימים. מושיקו הבטיח לסגור את העניין תוך 24 שעות. אביבית מתקשרת לשאול את מושיקו אם הוא סיים, מושיקו מסנן בפעם הראשונה, מתקשרת שוב, מושיקו אומר שהוא סוגר את זה תוך דקותיים. כיוון שלא סגר, תתן לו אביבית עוד 12 צלצולים, אז הוא מבקש ארכה של שבוע ימים.

אביבית, שנמצאת אי שם במטולה או בבאר-שבע או ב"פגישה חשובה עם קצינים שיש להם פלאפלים", דורשת לקבל כבוד מהחיילים שלה, ומקפידה על "נאה דורש נאה מקיים". לכן חשוב לה להיות נוכחת ולפקח על העניינים כראוי, מה שנקרא השגחה צמודה. ביום רביעי בערב מתקשרת אביבית מביתה בכרמיאל אל עוזי כדי לשאול איפה מושיקו ואם אפשר להעיר אותו. מושיקו ישן. "אם לא תבוצע המשימה מיידית תאמר למושיקו שהוא יקבל טופס תלונה".
"ואיפה את, אביבית?".
"זה לא עניינך, מושיקו, אאאאה, עוזי! עכשיו ביי". ניתוק.

מושיקו התעורר, אז הוא מתקשר קצת לאביבית. אביבית מסננת אותו כבר שלושה ימים, ומושיקו חוזר לישון. היא ככל הנראה בקציר חיטים בגליל או אולי ב"סיור חינוכי" כפי שהיא מיטיבה לכנות את הנופשונים הקטנים שלה. כשהמפקדת של הבסיס, סא"ל ריקי, תתקשר, תשים אביבית לב פתאום שהיא שייכת לגוף שלא ממש מזוהה איתה – צה"ל. ריקי באמת התקשרה לאביבית. היא צריכה משהו בהול, יש לה איזה מצגת בפאוור פוינט שצריך להכין. איפה אביבית? אביבית עושה שנורקלים באילת, אבל כמובן תענה שהיא בדרך, בתחנה מרכזית, שאין מה לדאוג, ושאוטוטו היא במפקדה. בקור רוח אופייני תיתן אביבית צלצולון למושיקו, שיסנן אותה, ואז כמובן הודעונת קטנה לעוזי עם המילה "טופס תלונה", כדי להמחיש את רצינותה ואת סמכותיותה המתבקשת. המשימה עכשיו עברה לידיים של מושיקו, ומכאן ואילך – פקקט.

מקץ שבוע ימים נכנס גם עוזי לתמונה. הסלולרי שלו מלא בהודעות בלשון ציווי שהוא מקבל מאביבית. עוזי יתקשר למושיקו וישאל איפה אביבית. מושיקו יספר שהוא בבית כבר מזמן, אז הוא יתקשר למִפְקָדָה כדי שיענו לו בתחזוקה. עוזי, שנמצא במקום שהוא לא המפקדה, מבקש להספיק לאוטובוס של 13:30, שולח הודעה לאביבית ומקבל עליה תשובה בשבע בערב.
"עוזי, אתה לא יורד. חייב להיות מישהו במִפְקָדָה".
"אבל אביבית".
"בלי אבל, תקבע איתי שיחה ונדבר על זה".

כעבור שבוע ימים מתקיימת השיחה, אבל אביבית לא באה בגלל מחלה, ולכן נדחית השיחה למועד מאוחר יותר בשבוע הבא. אז שוב לא תהיה שיחה מפני ששכחו להביא טפסי תלונה וזה ממש מוציא את החשק לקיים שיחה בלי טופס תלונה. מחכים עוד שבוע וחצי, אך משלא נמצא זמן הולם לשיחה אמיתית אלא רק לשיחות עובר ושב, פונה עוזי לאביבית באמצעות המייל בתפוצת כלל המשתמשים ודורש: "בואי נעשה כבר את השיחה". עוזי מחליט לקיים את השיחה בכל מחיר, אך אביבית לא הייתה מוכן להתדיין בהיעדרו של מושיקו. "מה מושיקו", ערער עוזי על ההחלטה, ואביבית החליטה לדחות שוב את השיחה בגלל החוק החדש, לפיו אין דנים את עוזי מבלעדי מושיקו ולהיפך. המתינו עוד חודש-חודשיים עד שנפגשו שלושתם – אביבית, מושיקו, עוזי – אלא שעכשיו כבר נידון עוזי לעוד שלושה אישומים חריפים ומסוכנים בגין אי-קימה למסדרי בוקר. מה שגלגל את כל השיחה הזאת לפתחה של ריקי.

(אריאלה, שהיא נושאת הכלים של אביבית וסגניתה בכבודה ובעצמה, היא הצד האופרטיבי. מתפקידה להיות אחראית שיהיו שני אנשים נוכחים במִפְקָדָה. כלומר, שאם היא נמצאת שם, אזי צריך להיות איתה אדם אחד נוסף. ביום שני נפגשות אביבית ואריאלה להעביר חוויות על כל השבוע הקשה שעומד להיות להן. "אני מותשת", מתוודה אביבית, "יש לי מלא מלא משימות").

הלכה המִפְקָדָה כולה אל ריקי הקצינה-הכל-יכולה במפקדה ותיארה לפניה את הפרשה. היא הקשיבה קשב רב ויעצה להם ללכת לקשט את המִפְקָדָה כדי שיהיה נעים יותר לחיות במקום. אחר כך קישטו החיילים את המִפְקָדָה בתמונות וספרים. החיילים תכף ומיד הפכו לממושמעים וצייתנים. אבל ברגעים הקריטיים ביותר, כאשר כולם מסתובבים בהיסטריה מחוץ לדלת המִפְקָדָה הנעולה אשר אם לא תיפתח מייד ירד כל הבסיס לטמיון, מתברר ש:
א. המפתחות היחידים הם אצל אביבית.
ב. אביבית איננה ואין דרך לאתרה.

כדאי לשרת במִפְקָדָה.

המדינה של העיתון | סיפור

המדינה של העיתון

סיפור. 2008.

סיירת צריפין | סיפור

-סיפור קצר   - לפני ואחרי

מלש"ב אחד רצה להתגייס לסיירת. כמה רצה? אם אני אשאל אתכם אתם תגידו לי שיותר מדי, אבל אותו זה לא עִנְיֶין, כי ככל שהוא רצה יותר כך הוא התאמץ יותר ויותר. היה רץ יחף על שפת הים של נתניה. היה לוקח בַּלָאטוֹת מהרחוב והופך אותם למשקולות. היה פריק של גדנ"עות, לא גדנ"עות של חיל החינוך עם כל מיני בונבוניירות משדה בוקר, אלא גדנ"עות של סֵבֶל, כאלה שיונקים ממנו את כל שרידי האנוש והופכים אותו לאיזה קוֹאַלָת שטח מאולפת.

בְּחִירָה חָפְשִׁית

       בַּצֹּמֶת הַזֶּה

       מִפְתָּן הַדְּרָכִים הָעֲקַלְקַל הַזֶּה

       נִצָּב אוֹתוֹ הָאִישׁ בְּעֵסֶק בִּישׁ

    יָמִין                         וּשְׂמֹאל

14 כללים למפקד החדש

זה אמנם לא רשום בשום פקודת מטכ"ל, אבל כמה כללים כדי שהדרגות והמעמד לא יהפכו למפקדים את הלב ואת ראש:

הֶדִים בְּמַדִים. לְסַמוּאֵל

סיפור על חייל שלא לבש מדי א' | מעשייה

אני אף פעם לא לובש מדי א'. לא בתחנה המרכזית, לא בטקסים של יום השואה, לא בהשבעה וגם לא כשיוצאים הביתה. זה לא שהדקרון עושה לי חָרָרָה או משהו כזה, או בגלל שגנבו לי את הקיטבג ביום האחרון של הטירונות, בטוח לא בגלל שהשמנתי בצבא והמדים עכשיו נורא לוחצים לי על הבטן ובבית השחי. (כן, אל תחשבו שזה נעים לגמגם למשטרה צבאית ולהתחנן אליהם ביד רועדת שיבטלו לי את הדו"ח על הופעה במדי ב'). גם זה לא מתוך שנאה או רשע, כי בי אין אפילו טיפה אחת של שנאה – אלא מתוך אידיאולוגיה.
כי מדי א' זה כבוד. גאוות יחידה. המדים שלך זה מי אתה. זה לא סתם תלבושת אחידה בתיכון, אלא זו הזהות שלך, האישיות שלך, הבן אדם הקטן שמסתתר בתוכך. כשיש לך סיכת גּוֹלנצִ'יקוֹן זה אומר שטחנת טירונות ואימון מתקדם ואתה אולי מכיר את הריח בביוב של ג'באליה. אם יש לך כנפ"ץ אז בטח היית אמיץ וצנחת בשמיים כאילו אתה יונה או פרפר. אפילו במקומות דפוקים כמו חיל הרפואה מקבלים סיכה שנראית כמו פָּפִּיוֹן אדום, שתדע שאתה שייך למשהו, שאתה חלק מקבוצה גדולה של אנשים שמסתובבים עם פָּפִּיוֹנִים אדומים על הכיס של החולצה שלהם.

פרק שני

בנאדם הולך שמונים קילומטר כדי לקבל סיכה שעולה שני שקל. אנשים הולכים למות כגיבורים כשהם צועקים קודם גולני שלי ורק אחר כך שמע ישראל. הם גם יודעים שהרבה חושבים שהם סתם פראיירים ונטחנים, ושיהיה להם הרבה הרבה יותר קל להתגייס לאגף משאבי אנוש ולקבל נשיקות וחיוכים מכל מיני פקידות עם ליפ-גלוס. רק שבבחירה בין נשיקה וחיוך לבין גאווה עצמית רצופת סבל וייסורים, אין ספק שעדיף להם הסבל והבלאגן.

פרק שלישי

אני משרת בתפקיד של מכבה אש צבאי, שזה אומר שאם פורצת אש בבסיס אני צריך לכבות אותה או לפחות להתקשר מאה ושתיים שיבואו עם הזרנוקים שלהם וירטיבו את השריפה. לפי דעתי יש כבר איזה חמישים שנה לפחות מכבי אש בצבא, אולי אפילו יותר מהיום, בגלל שפעם הצבא היה בתוך צריפים, לא כמו היום עם השִׁיאַצוֹ והבריכה בבסיס וכל זה. 
חמישים שנה היו חיילים שהתפקיד שלהם זה לכבות אש בבסיס, רק שהם, בניגוד לחיילים שנולדו אחרי שנת 85, לא היו צריכים לענוד את סיכת כיבוי האש, הכִּיבּוּאוֹן אם להיות יותר מדויק, כמו שקוראים לזה המַעָאפְנִים. כן, ככה פתאום, חוברה פקודת מטכ"ל שכתוב בה: "כל חייל או חיילת המשתייכים, בין במישרין ובין בעקיפין, למערך כיבוי האש, יחויבו ע"פ הוראות הפיקוד העליון לענוד את סיכת היחידה כמובא בנספח הסמלים והאותות לפקודת מטכ"ל 6/054247/6". ברור וחד משמעי.

פרק רביעי

את הסיפור הזה הכי כדאי להפסיק לקרוא כאן, כי למרות שאתם חיילים אני רוצה להודיע לכם שהסיכה הקטנה הזאת חירבנה לי את כל המדים, יודעים מה – את כל הצבא. עד עכשיו הלכתי עם מדים וכומתה בצבע זית ואף אחד ברחוב לא שאל איפה אני משרת, רק ידעו שאני ג'ובניק שהולך עם כומתה בצבע בקו"ם ומדים בצבע בקו"ם ונשמה בצבע בקו"ם. הייתי בקבוצת החיילים האנונימיים שתמצאו אצלכם בבסיס: הנהגים, הטבחים, האפסנאים, חוטבי העצים ושואבי המים. חיילים בלי שֶׁם, היום הם יכולים להיות היום בביסל"ש ומחר במוצב בקלקיליה. אבל עכשיו, אני רואה מרחוק את השכן שלי הולך עם הכלב ושואל שאלות, ויודע שגם אם אני אגיד לו שזה התפקיד שמציל את המדינה, הוא יצחק. למה? כי הוא היה בנח"ל המוצנח ואני לא. כי להיות מכבה אש בצבא זה כמו להיות אופה בבית מרקחת או שוטר בבית חולים.

פרק חמישי

לבנאדם שהכי אמור לסבול מהאידיאולוגיה הזאת קוראים ניסים, הרס"ר של הבסיס, רק שהוא, בניגוד לרס"רים אחרים, אפילו לא היה נותן לי לאסוף בדלים של סיגריות מרוב שהייתי עצלן ומיואש. ניסים הזה העניש אותי כמה פעמים, אפילו המציא את המשפט "מוח של סיכה לא לובש סיכה" על שם ההגיג הכי מוצלח שאגודת הרס"רים המציאה. אבל בסוף הוא נכנע לאידיאולוגיה. ואידיאולוגיה, אתם יודעים, זו מחלה. מחלה שבגללה מחמיצים הרבה דברים. זה לא מסוג המחלות שמגרדים לך את האפנדיציט או משהו, אבל היא בכל זאת עושה הרבה נזק. כשמאבדים רגל שוכבים בבית החולים ומקבלים הרבה מתנות, וכשנגמרות המתנות אתה נשאר בלי הַרֶגֶל. והרס"ר שלנו, שהתחיל פתאום להבין אידיאולוגיות, ויתר לי על מדי א'.

פרק אחרון

המחלה הזאת עשתה לי המון נזק, כבר סיפרתי, רק שהפעם מכיוון שהיה מדובר בשלבים סופניים שלה, החלטתי להתגבר על המחלה, ובמקום לקום בבוקר, ללבוש מדי ב' ולהסתובב כמו דמיקוּלוּ, גמלה הקביעה בליבי שאני אהיה הגיבור של הבסיס בחודש הזה. בגלל שהייתי רגיל לישון ארבע-עשרה או שש-עשרה שעות ביממה, כיוונתי לי שלושה שעונים מעוררים לשעה שלוש בלילה בדיוק, ועוד הזמנתי בטלפון השכמה. בשעה שלוש ורבע בלילה התעוררתי לתוך רעש מחריש אזניים של מיליון טריליון שעונים שצועקים לי לקום, לבשתי מדי א' עם סיכת כִּיבּוּאוֹן וכומתה תקנית וגומיות בנעליים. הפעלתי את האידיאולוגיה, אידיאולוגיה הגיונית, צרופה, שיותר מכל הסתמכה על רדיפת צדק פשוט. פתחתי את התיק שלי, שמתי בו את הגפרורים וג'ריקן של דלק 4 ליטר, היה לי לפיד קטן ופנס להגברת אפקט הפחד. יצאתי בשקט מהחדר שלי לתוך החושך והתחלתי לרוץ, ריצה מהירה, חזקה, מאמינה, עם תיק ששוקל מאתיים קילו בערך. לא זכרתי איך רצים, והרגליים שלי התבלבלו קצת בכל פעם שעזבו את המדרכה. הפעם האחרונה שרצתי בחיים שלי הייתה בטירונות, כשגיליתי שאפשר לברוח מהמד"ס לתוך השיחים. רק בניגוד לאז, הפעם רצתי בכל הכוח. וכאבים בחזה, וצפצופים וחרחורים, והתנשפויות כבדות של מרלבורו אדום – כל אלה לא מנעו ממני את הריצה. נפלתי על הברכיים, מתנשם וחנוק, הגעתי לצריף הכי רחוק בבסיס, המספרה, היא הייתה חשוכה ועשויה מגג רעפים מתפורר. שעתיים ביום היה נמצא שם הספָּר, בשאר הזמן הוא היה מתעלל בחתולות. רעדתי כמו משוגע ולא הצלחתי לפתוח את הריצ'רץ' של התיק מרוב פחד, עד שהתאמצתי ממש ופיזרתי אותו על הרצפה. סובבתי את הפקק של הג'ריקן, ושפכתי מלא דלק פנימה דרך החלון של המספרה. ניסיתי להדליק גפרור בפעם הראשונה, בפעם השנייה ובפעם השלישית, עד שהצלחתי בפעם העשרים אולי – בגלל הרוח והפחד וכל זה. זרקתי את הגפרור פנימה, חיכיתי את העשר שניות הכי ארוכות בחיים שלי, עד שאש ענקית התחילה להבעיר את המספרה. עשן בצבעים כתום ושחור יצא מתוך החלונות, אש אמיתית שאחזה בכל פינה במספרה והפיצה חום כמו בל"ג בעומר. העיניים שלי היו רטובות לגמרי, מרגיש איזה מיליון שרירים עייפים בכל צד, ידעתי שזו שעתו הגדולה של כבאי האש, אותם רגעים של תהילה להם הוא מחכה כל חייו. התקרבתי לאש, והתחממתי, וגשם זלעפות התחיל לרדת כמו משוגע, גשם אלים שכיבה את כל השריפה. 

ואיש כבר לא היה מסביב, רק אני והגחלים הלוחשות שנשארו מהשריפה הגדולה.

- מבוסס על סיפור קצת אמיתי -

הרדיפה

יש אנשים רדוּפִים. מסתכלים ימינה, רדופים, מסתכלים אחורה, נרדפים. יש אנשים שהנרדפות כל כך חזקה אצלם, שהם לא יכולים לחיות איתה, ופותרים את זה עם כדור בראש. אלה שלא משתוללים, לפעמים בוכים, לפעמים הולכים לכומר, יש שכועסים, יש שמסתגרים, ויש כאלה שבוחרים לחיות. לאיש הנרדף יש שטן, לא אחד עם קרניים וזנב, אלא שטן אישי, רע, שהולך איתו בשבתו בביתו, ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו.

ד' תשרי תשס"ז

יש כל מיני סוגים של נִרְדַפוּת. איש מכה את בִּתוֹ, היא תהיה רדופת אימה מפניו, היא בראה לעצמה שטן אמיתי, אב בדמות מפלצת; פגועי מלחמה הם רדופים; אחרי אלביס פרסלי תרדוף הקונספירציה; את איציק מרדכי תרדוף הבושה, את רון ארד התעלומה. השטן של אריאל שרון הוא מלחמת לבנון הראשונה, השטן של אולמרט יהיה מלחמת לבנון השנייה. כשאנחנו מדברים על שטן מודרני, אנחנו רואים איש שכּל חייו מנסה להשתחרר מהשְׂטַנים שמקיפים אותו – בביתו, בחברתו, במדינתו, בשכונה המרקיבה שלו, במוחו.

איש הולך לפסיכולוג. מבקש ממנו, דוקטור יש בי שטן רע, תעזור לי לחלץ אותו. הפסיכולוג עונה, תעשה כך, תחשוב כך וכך, תחביא את השטן. תקטין אותו. כי השטן לא מת, מודה הפסיכולוג, הוא רק מתחבא לפעמים. והאיש עושה כמצוות הדוקטור, ותמורת אלפיים שקלים ושמונה מפגשים חושב האיש שהלך השטן. והשטן, מוכרחים לציין, כלל לא טיפש, הוא מכיר את חולשות האדם, ויודע, כן כן, שהאדם הגדול מפחד מהשטן הקטן פחד מוות. כי בראשית ברא האדם את השטן, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי השטן לנפש חיה. השטנים שלנו קמו על יוצריהם, השטנים חזקים ממני וממך. ממש מעשה שטן.

יש טרגדיות שצריך לזכור. זכור את אשר עשה לך עמלק. השואה כמובן, לזכור ולא לשכוח. זכרו גם את השבויים ואת הנעדרים, ובהזדמנות זו אל תשכחו את העניים ואת המסכנים בפריפריות. ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר. יש טרגדיות שאנחנו זוכרים – צריך לזכור – כי זה מצפוננו הכואב. באמת.

אז מה ההבדל בין נרדפוּת שטנית לזכירה מצפונית?
- הלילה.

מצפון טוב מתעורר ביום, רדיפה שטנית פורצת בלילה. עיתון נכתב בלילה, למה? כדי שכל השטנים יוכלו להרים בלילות את ראשם המכוער על גבי העיתון, שחור על גבי אדום, ולייצר שטנים נצחיים, רודפים, חצופים, מכריעי הכרעות, קובעי קביעות, משני עולמות. כן, השעות החשוכות ביממה, לפני שהולכים לישון, אלה הם שעות המבחן של האדם. האם השטן שלנו מחייך אלינו כשאנחנו לבד? האם הוא בא לנו בחלומות? האם הוא גורם לנו לחרדות, לדאגות, למריבות, לכאבי ראש, לסכסוכים מיותרים? האם הוא כבר חלק מחיינו?

*   *   *

אם התשובה היא לא, תפסיקו לקרוא כאן, ואם כן אז תשמעו חידוש:
למה יום הכיפורים בא אחרי ראש השנה? הרי אם מתחילים שנה חדשה, צריך לשים את יום כיפור לפני ראש השנה, כאילו לסגור את השנה נקי, בניחוֹחַ סטרילי, בלי שק הפשעים שרובץ לנו על הכתפיים. אלא שכאן בדיוק המסר: כשאנחנו מתחילים שנה חדשה, אנו מראש מניחים שלוקחים איתנו את השטן הפרטי שלנו. כלומר, לוח השנה יכול להתחלף שלושים פעם, אבל עולם כמנהגו נוהג, אין חדש תחת השמש. ולכן יום הכיפורים מגיע כדי לבלום אותנו. לרגע אחד, סטופ, תראו מה לקחנו איתנו לשנה החדשה, איזה קופה של שרצים אנחנו סוחבים לכל מקום. יש לנו הזדמנות להשליך את הכל ולפתוח דף חלק, דווקא עכשיו, כי הימים האלה חשובים באמת.

לא כדי לפגוש את החבר'ה בתיכון, ולא כדי לישון 14 שעות, אלא כדי לבדוק ולהרהר. תעשו את זה איפה שאתם רוצים, בפארק הציבורי, בחורשה הסמוכה לביתך, מעל מגדל המים, או אפילו בבית הכנסת. אל תעשו את זה בחדר שלכם או במיטה כי שם אורב השטן.

כל האנשים רדופים.
המרדף חייב להיפסק.

*   *   *

(אני בכל שנה מכין לי דף ובו רשימת משימות שאני רוצה להספיק בשנה הקרובה. זה יכול להיות משהו קטן, כמו לעשות עשר כפיפות בטן כל יום. אני מצלם את הדף ותולה בכל מיני מקומות, לא גונז אותו במגירה של הגרביים. בסוף השנה, אני עורך לעצמי משפט שדה קטנטן ובו אני מסמן מה הספקתי ומה לא)


שנה בריאה מאד לכולנו.

לדמותה של מש"קית החינוך

"בואנה אחי, ראית אתמול את ההופעה של עברי לידר? וכמה מש"קיות חינוך היו שם"
"מה אמרת?!?!"
"מה? רק אמרתי ש..."
"אל תגיד את זה!"
"לא להגיד מה..??"

אל תגיד מש"קיות חינוך, אחי. זה לא פוליטיקלי קורקט. אתה פוגע באוכלוסיה שלמה!
תגיד... מאותגרות ועדת קישוט. גוזרות בריסטולים, אוהבות צה"ל, פלצניות.
מדברות חינוך בלי לחנך, לימור לבנת קטנות, אומרות חיוך במקום חינוך - אבל אל תגיד מש"קיות חינוך. זה לא יפה!

תגיד בלונדיניות שקופצות בתכנית של יאיר לפיד, משתתפות בטוק-שואים, אוהבות את המפקדים יותר מאמא ואבא, גוזרות הרבה ועושות מעט, רוצות חבר לוחם, בנות קטנות ומציקות, משמינות, ישנות עם רוח צה"ל מתחת לכרית, מסתובבות עם נשק בלי לדעת למה. אבל לא להגיד מש"קיות חינוך – זה פוגע בציבור שלם של אנשים!

תגיד ילדות שלא הצליחו להשתחרר מבית הספר, חובבות איכות הסביבה, מנמיכות גזרה, תולות לוח קיר, מופיעות במילון צה"ל תחת ההגדרה: "חושבות שהן חשובות".
כאלה שאם תגיד להן "תזהרי לא ליפול, השרוך שלך פתוח" הן מיד יבדקו באזור הכתף. כאלה שיש להן כומתות בכל הצבעים, משרתות בקריה וחולמות צנחנים.

תגיד צוות הווי, מומחיות למור"קים, מדריכות טיולים, קוראות ספרים על מבצע קדש, ילדות של מדי א', פקידות פלוגתיות עם שרוך, פסיכולוגיות בשקל, כוכבות "השיר שלנו".
תגיד אגם רודברגיות, חובבות קריוקי, כותבות מצגות.

תגיד כאלו שרואות בבית סרטים על נסיעה בטרמפים, כאלו שגיליון ההתנהגות שלהם יותר חלק מהקרחת של הרס"ר, מחוררות דפים, מתייקות בקלסרים, כאלה שאוספות את השיער כמו הזרבובים. מפנטזות על הרמטכ"ל וחושבות שהוא חתיך. כאלו שתולות לך דפים בשירותים, כאלה שיש להם יותר סיכות על הכומתה מבשדכן תעשייתי, כאלה שאם תשאל אותם איך מגיעים לז'בוטינסקי הם יגידו לך לנסוע להר הרצל, חלקת גדולי האומה. ואל תשכח את הואוצ'רים.


רק אל תגיד מש"קיות חינוך!

מלחמת לבנון 2. זה עוד לא הסוף.

אנחנו בהפסקת אש, חברים, זה הזמן לחשבון נפש קטנטן.

רק לפני שנתחיל, אני רוצה שנתעלם רגע מכל הקלישאות שמפמפמים בתודעה הלאומית שלנו, ונביט בעיניים חדות, ברורות, חסרות פניות, אובייקטיביות – על מאזן הרווח וההפסד של מבצע "שינוי כיוון", או בלשון העיתונות "מלחמת לבנון השנייה". יש למחוק את כל המינוחים הבאים: "צבא חזק" , "אפקט ההרתעה" , "צבא חכם" , "המעצמה הגדולה ביותר במזה"ת" , "לסבל יש מחיר" , "במלחמה יש הרוגים" ועוד טרמינולוגיה ישראלית נפוחה ומתנשאת.

ברכה ליום הולדת - אבא בן 51

אבא שלי חוגג 51 שנים.
איש חכם, מלא דעת, סקרן, מנהיג.
כלפי חוץ, מלא קשיחות; מבפנים, נשמה רכה וקשובה, עם רצון אמיתי להיטיב לכל.
נאחל לו בריאות וחיים מלאי עשייה.

תריסים | סיפור קצר

התריסים היו פתוחים והוא התעורר עם הזריחה. הציץ בשעון שבסלולרי – מוקדם מדיי – ומיהר לסגור אותם, מקפיד שלא להותיר אפילו חריץ.

הוא חש מועקה סתומה וכיסה את ראשו בסדין ממנו נדף ריח שתן של החתול.
בזמנו, התחושה הייתה שקיבל את חייו בחזרה. אפילו לא ציפה להקלה כזאת – בכל זאת פרידה. אמנם יזומה, אבל בכל זאת מין הראוי להתאבל.

הַפַּרְשְׁדֹנָה | סיפור קצר

את סרגיי פגשתי לראשונה תוך כדי שהלכנו מכות. הוא היה בן שתים עשרה וכבר אז היו לו צלקות. אחת מהן הוא אהב במיוחד. היא הייתה על השוק והוא קרא לה "הצלקת האיטלקית", כי הייתה בצורת מפת איטליה. בשנים אחר כך, כשהיית מבקש ממנו משהו, היה יושב כשקרסול שמאל על ברך ימין ומלטף את הצלקת תוך כדי שהוא חושב אם להגיד לך כן או לא. באותו זמן עדיין היה היפראקטיבי, אבל כבר היה שמן מדי בשביל להתרוצץ, ורק היה מעביר ככה את היד למעלה ולמטה על הצלקת. כבר בגיל חמש עשרה נעשה שמן מדי, ואפילו הפסיק לרכב על אופניים. אותם אופניים שבגללם נפגשנו, אותם אופניים שבגללם הלכנו מכות.

בין המיצרים. אז והיום.

ט"ז תמוז תשס"ו

ימים קשים לישראל.

אני כותב את הדברים כשעתיד גזרת הצפון לוט בערפל. אקטואלי מתמיד, ערב צום י"ז בתמוז, רגע לפני תקופת בין המיצרים – נדמה שישראל נכנסת לתקופה סבוכה ומעורפלת. יש תחושה שקלחת חדשה, אלימה מאין כמותה, של מלחמה וכעס ויצרים ולאומנות ודם – עוד פעם, דם – רובצת לפתחנו.

כָּכָה וְכָּכָה